תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

בראש השנה חוגגים את בריאת העולם, ואת תחילת השנה העברית- המעבר משנה אחת לבאה אחריה, ונהוג לברך בו "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". בברכה זו אנו מקווים להשאיר מאחורינו את הקללות של השנה החולפת, ולהתחיל שנה טובה ומתוקה. אולם התהליך מעט ארוך יותר, ומראש השנה ועד יום כיפור חלים גם עשרת ימי התשובה, שזהו זמן לערוך חשבון נפש, וגם לבקש סליחה ומחילה, ולהתיר נדרים.
זהו תהליך מעניין של התבוננות ושינוי, במהלכו אנחנו בוחרים מה להשאיר מאחור, ומה לקחת איתנו להמשך הדרך או להוסיף לדרך הזו.

 משפט שמלווה אותי מזה זמן מה, "אנו לא רואים את העולם כפי שהוא, אלא כפי שאנחנו", מתקשר מאוד לתהליך ההתחדשות הזה. לאורך הדרך, או השנים, צברנו דפוסים שונים, ובחרנו זווית ראיה מסוימת על הדברים שמתרחשים בחיינו. תשאלו שני אנשים מה התרחש באותה הסיטואציה, ותגלו שני מצבים שונים לגמרי. הדפוסים שבחרנו לנו, נועדו לשרת אותנו, ולעזור לנו להמנע מכאב, או מפגיעות. דפוסים אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בהתנהגות שלנו, בהתייחסות שלנו לדברים, במערכות היחסים עם הסובבים אותנו, וכמובן גם בגוף. לעיתים אותם דפוסים כבר לא באמת מגנים עלינו, אבל אנחנו ממשיכים להתנהג לפיהם. בחלק מהמקרים דפוסים אלה עוצרים אותנו, מעכבים או אפילו פוגעים.

משל ידוע מספר על ילד שמגיע לקרקס, ורואה פיל ענק קשור ליתד קטנה בחבל דק. הילד לא מבין איך פיל גדול וחזק כל כך לא מנסה אפילו להוציא את היתד מהאדמה, או לפחות לקרוע את החבל, עד שהוסבר לו שכשנקשר הפיל לראשונה,הוא היה קטן וחלש יותר, וניסה לאורך זמן להשתחרר, אך כשהבין שלא יצליח- ויתר, ומאז לא ניסה עוד. אם היה הפיל בוחן שוב את מערכת האמונות והדפוסים שלו, סביר להניח שהיה מבין שהוא גדול יותר וחזק, ומנסה שוב לקרוע את אותו החבל, או לעקור את היתד- והפעם מצליח בכך בקלות.
להבדיל מהסיפור על הפיל, מקור הדפוסים לא תמיד ברור לנו, ואנו גם לא ממש מודעים לדפוס שבו אנו משתמשים, אולם הם עשויים להשתקף בכל מערכות היחסים שלנו, עד שנצליח "ללמוד את השיעור", או להתגבר, במישור כלשהו, על הקושי שהדפוס בא למנוע.
ב"ספר המתים והחיים הטיבטי" (הוצ' גל), מתואר תהליך של מודעות, בקטע שנקרא "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים":

1. אני הולך רחוב.
   במדרכה יש בור עמוק:
   אני נופל לתוכו.
   אני אבוד... אני חסר ישע.
   אין זו אשמתי.
   לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.
2. אני הולך באותו רחוב.
   במדרכה יש בור עמוק:
   אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
   אני נופל לתוכו שוב.
   אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
   אבל אין זו אשמתי.
   ושוב לוקח לי נצח לצאת.
3. אני הולך באותו רחוב.
   במדרכה יש בור עמוק:
   אני רואה אותו.
   אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל.
   עיני פקוחות:
   אני יודע איפה אני.
   זוהי אשמתי.
   אני יוצא מיד.
4. אני הולך באותו רחוב.
   במדרכה יש בור עמוק:
   אני עוקף אותו.
5. אני הולך ברחוב אחר.